פסק-דין בתיק עת"ם 18426-05-11

עתירה נגד החלטת משרד הפנים שניתנה בהתאם להמלצת הוועדה המייעצת לענייני פליטים שלא  להכיר בעותר כפליט; העותר מבקש להורות למשרד הפנים להכיר בו כפליט וליתן לו רישיון מסוג א/5 לישיבה בישראל.

עיקרי העתירה

1.         העותר, אזרח אתיופיה, בן לקבוצה האתנית"אורומו"(Oromo), נכנס לישראל דרך גבול מצרים, בהיותו כבן 17. עד ליציאתו מאתיופיה גר העותר וחי את חייו שם בעיירה ג'יימה. אמו נפטרה בקטנותו, והוא נותר עם אביו ועם שני אחיו ושתי אחיותיו. לדבריו "הייתי עובד באדמה בשביל לאכול". בהיותו בן 11 ניסו השלטונות לגייסו לצבא אתיופיה. אביו ובני משפחה נוספים, לרבות אחותו בת ה-12 גויסו בכפיה לצבא האתיופי לפני למעלה מ-6 שנים. לדברי העותר, נמלט מאתיופיה על רקע השתייכותו לשבט האורומו, שבט (מוסלמי) אופוזיציוני למשטר האתיופי הנוצרי, אשר נרדף באכזריות בדרכים שונות, לרבות גיוס כפוי לצבא, בפרט של ילדים. מאז היה בן 11 פקדו שוב ושוב מגייסי הצבא את ביתו וניסו לגייסו. בקטנותו הצליח להחלץ, אך ככל שבגר גברה הסכנה לחייו, עד שהחליט להימלט מאתיופיה. כיום אינו יודע האם חיים בני משפחתו או מתים, האם עודם מגוייסים לצבא, או משוחררים. מאז יצא למסע נדודיו אבד לעותר הקשר עם בני משפחתו. מאתיופיה יצא לסודן, שם נרדף על רקע מוצאו ונמלט למצרים. בסיני נטלו ממנו המבריחים את תעודת הזהות ואת כספו, כלאו אותו, מנעו ממנו מזון ושתיה, ודרשו ממנו כסף נוסף בתמורה לשחרורו. עם כניסתו לישראל נתפס על-ידי צה"ל, ונכלא במעצר מינהלי; תחילה בקציעות, לאחר מכן בכלא גבעון.

2.         לטענת העותר, ראיון שנעשה לו ביחידת הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (יחידת ה-RSD), ארך כשעה בלבד, כשהעותר לא היה מיוצג. עוד כמה פגמים נפלו בראיון, העיקרי שבהם נעוץ בשפה האמהרית שבה התקיים. העותר אינו דובר אמהרית, אלא את שפת האומורו. לטענתו, לא הבין שאלות שנשאל, ולמעשה התקיים דו-שיח של חרשים בינו ובין המראיין. הראיון התאפיין בפערים של ידע ושל שפה בין השניים. העותר טוען עוד כי ההחלטה בעניינו התקבלה ללא דיון ופרוטוקול כמתחייב, אין לדעת אם הונחה מלוא התשתית העובדתית הרלבנטית עובר למתן ההחלטה, ואם נשקלו כל השיקולים הצריכים לעניין. 

3.         העותר טוען כי בשל השתייכותו האתנית כבן אורומו יהיה חשוף לסכנת חיים אם יחזור לאתיופיה, סכנה ממשית לגופו ולנפשו, וגיוס כפוי לצבא. העותר חולק בתקיפות על קביעת הוועדה המייעצת לענייני פליטים, אשר לפיה לא הצביע על פחד מבוסס של רדיפה. האו"ם, ארגונים בינלאומיים, מוסדות מחקר ובתי משפט של מדינות מערביות, מכירים בבני האורומו כקבוצה אתנית, חברתית ופוליטית נרדפת, וכמו כן מכירים בבני הקבוצה כפליטים. לעתירתו צרף העותר תמצית חוות דעת של האו"ם בעניינו של בן אחר לשבט האורומו, והפנה למחקר באתר נציבות האו"ם לפליטים. על-פי המחקר, משתמשת ממשלת אתיופיה נגד מתנגדיה בשורה של צעדים מדכאים - הרג בלתי חוקי, עינויים, אלימות, התעללות, תנאי מעצר קשים, מעצרים שרירותיים וללא אישום, חיפושים בלתי חוקיים, הגבלות על חופש הביטוי והגבלות על חופש האסיפה וחופש ההתאגדות. ממשלת אתיופיה עצרה במחנות אלפים מבני האורומו.

4.         ב"כ העותר עמדו על מאפייניה של הביקורת השיפוטית בכגון דא. החלטות בבקשות למקלט עוסקות בזכויות יסוד חוקתיות ראשונות במעלה - הזכות לחיים, לחירות, לשלמות הגוף - ומכאן שרמת הביקורת השיפוטית צריכה להיות גבוהה ביותר ומעמיקה. מדינת ישראל חתמה על האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים. אמנם עד היום לא עיגנה המדינה את האמנה בחקיקה פנימית, אך היא רואה עצמה מחוייבת להוראות האמנה, והדבר בא לידי ביטוי בין היתר גם ב"נוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל" של משרד המשפטים, שעל-פיו נבחנה בקשת המקלט של העותר. העותר חושש כאמור מגיוס כפוי אשר אותו מפעיל המשטר האתיופי כלפי קבוצת בני האורומו כולם. סירובו להתגייס יכול לעלות לו בחייו. בתמיכה לטענתו הפנה העותר לפעולות המשטר האתיופי כלפי משפחתו בעבר, גיוס מרבית בני המשפחה, לרבות אחותו בת ה-12 של העותר. אין מדובר אפוא בגיוס צבאי תמים, ולא סתם בהימלטות משירות צבאי.

5.         לטענת העותר, אלפי בקשות כגון דא מונחות לפתחה של מדינת ישראל, ואף-על-פי-כן בשנת 2010 כולה לא נמצא מבקש מקלט אחד שהוכר כפליט, גם אם סיפורו מזעזע ומחריד. 0% של הכרה (בשנת 2010, ו-0.1% בכלל), מלמד על פגמים בהפעלת שיקול הדעת. לטענת העותר, למדינת ישראל מערכת מקלט בלתי הוגנת, מוטה, שאינה שומעת פליטים בדעה פתוחה ובנפש חפצה, ולא מצייתת להוראות האמנה.

תמצית התשובה

6.         בקשתו של העותר נבדקה מספר פעמים על-ידי גורמים מקצועיים, ואלו הגיעו למסקנה כי על-פי גרסתו של העותר עצמו לא קמה לו עילה מכוח האמנה. לכן נדחתה בקשתו. סתירות ואי-דיוקים רבים נמצאו בדבריו. עם כניסתו לישראל מסר כי הגיע לארץ על מנת לעבוד, ורק במסגרת בקשתו לקבלת מקלט טען כי הסיבה בגינה אינו רוצה לחזור למדינתו היא הפחד מפני גיוס לצבא. אף-על-פי-כן, לפנים משורת הדין, בחנו המשיבים את גרסתו של העותר לגופה, ומשנמצא כי אינו רוצה לשוב למדינת מוצאו עקב אי-רצונו להתגייס לצבא מחשש סובייקטיבי לחייו, לא התקיים התנאי לחשש לרדיפה על בסיס אחד מהיסודות הקבועים באמנה. לפיכך נדחתה בקשתו של העותר. כבקשות רבות דומות לה, מדובר לכאורה בבקשה למקלט מדיני, אולם הלכה למעשה מבוססת הבקשה אך ורק על רצונו של העותר להמשיך ולשהות בתחומי מדינת ישראל. עמדת המשיבים היא כי דין העתירה להיות מסולקת על הסף בהיותה עתירת סרק, משוללת עילה ולו לכאורית, להתערבותו של בית המשפט. הבקשה אינה מבוססת על אף אחד מן הקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים. העותר לא שכנע בקיומה של סכנה לחייו אם וכאשר ישוב לאתיופיה. החלטות הוועדה המייעצת לענייני פליטים - גוף בינמשרדי המורכב מגורמי מקצוע ובראשו אז כבוד השופט בדימוס אורי שטרוזמן - ולאחר מכן החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין אשר אימצה את המלצות הוועדה, כל אלה הן החלטות סבירות ונכונות, ולא קמה עילה להתערב בהן.   

דיון והכרעה

7.         ביום 4.8.09 הסתנן העותר לישראל דרך גבול מצרים, נתפס על-ידי כוחות הבטחון והובא לפני הממונה על ביקורת גבולות, אשר עשה לו שימוע. במסגרתו נערך ראיון עם מתורגמן לשפה האמהרית, ובו ציין העותר כי "לישראל באתי כדי לעבוד". לאחר מכן הוצאו לעותר צו הרחקה וצו משמורת. ביום 11.8.09, בדיון הראשון לפני בית הדין לביקורת משמורת, השיב העותר באופן ענייני לשאלות שנשאל, טען כי הוא בן 16, ועל השאלה "למה באת לישראל?" השיב: "בגלל המצב הכלכלי" (נספח ד/1 לכתב התשובה). כבשימוע לפני ממונה על ביקורת גבולות כך גם בבית הדין למשמורת, לא טען העותר על חשש או פחד לשוב לאתיופיה. לא נטענה טענה לגבי קשיי הבנה של השפה האמהרית. בהתאם להחלטת בית הדין למשמורת מיום 2.9.09 (נספח ד/2 לכתב התשובה), על מנת לאמת את טענת העותר לגבי גילו, נעשתה לו בדיקת גיל, באמצעות צילום שורש כף היד ובדיקה פיזית. הבדיקה העלתה "כי גיל עצמות המוחזק מתאים לגיל 19 ואין ספק כי המוחזק הינו בגיר" (נספח ד/3 לכתב התשובה). בהתאם לתוצאות הבדיקה נקבע כי העותר הוא בגיר. כ-10 דיונים התקיימו בבית הדין למשמורת בעניינו של העותר. בראשונים לא טען כלל על סכנה הנשקפת לו אם יחזור לאתיופיה. בהמשך טען שאינו רוצה לשוב לאתיופיה משום שאמו נפטרה, אביו בצבא ואין לו למעשה לאן לחזור. בהמשך ציין כי פנה בבקשה למקלט. בדיון בבית הדין למשמורת ביום 24.11.10 (כ-15 חודשים לאחר כניסתו ארצה) טען העותר לראשונה כי אביו נהרג וכי אם ישוב לאתיופיה יהרגו גם אותו (נספח ד/5 לכתב התשובה).

8.         לצורך בחינת טענת הפליטות נעשה לעותר ראיון ב- RSDביום 2.12.09, הראיון נמשך כשלוש שעות, ולא כשעה אחת בלבד, כטענת העותר. במהלך הראיון הייתה הפסקה. לאחריה, טען העותר כמה פעמים לקשיי שפה. אך גם לפני ההפסקה וגם לאחריה, שיתף העותר פעולה וענה באופן ברור וענייני על השאלות שנשאל. הרושם הוא כי העותר הבין די הצורך את השאלות שתורגמו לו לשפה האמהרית. בין היתר נשאל: "מה הסיבה שעזברת את אתיופיה?"ותשובתו: "בגלל שפחדתי שישלחו אותי לצבא". בהמשך ציין כי "זה לא טוב להיות בצבא... כי אני אמות ואני אלחם וגם הייתי קטן". עוד אמר כי יש לו אב ו-5 אחים ואחיות באתיופיה, וכי אמו נפטרה. אביו, שני אחיו ואחותו, שירתו בצבא כ-6 שנים. לדבריו, הוא מוסלמי משתייך לקבוצה האתנית אורומו, ואינו משתייך לקבוצה פוליטית כלשהי.

9.         העותר לא הראה כי הוא צפוי לפגיעה חמורה אם ישוב לאתיופיה. העותר אישר בראיון ב-RSDכי המשיך להישאר בביתו אחרי שסרב להתגייס, וכי במהלך 6 השנים מגיל 11 ועד ליציאתו מאתיופיה שבו ופנו אליו, ולדבריו "אני סירבתי, ואמרתי שאני לא הולך... קצת לקחו אותי מהעיירה שאני נמצא אחרי זה התנגדתי, בכיתי ושחררו אותי". העותר נשאל"האם פגעו בך?" ותשובתו: "לא רק דחפו והפחידו אותי ביריות כדי שאני אסכים, אני כאילו נפגעתי באוזן". באופן מפורש נשאל העותר האם היתה סיבה נוספת לכך שהחליט לעזוב את אתיופיה, ותשובתו: "לא הייתה לי סיבה אחרת".

10.        מסתבר אפוא, לפי דברי העותר, כי לאחר סירובו להתגייס לצבא המשיך לחיות באותו מקום ולא נגרמה פגיעה ממשית בשלומו, לבטח לא רדיפה. בני משפחתו התגייסו  כאמור לצבא ושוחררו מן השירות לאחר 6 שנים. בהמשך הדברים, לאחר ששינה את גרסתו, תאר העותר שלושה מקרים שבהם ביקשו חיילים לגייסו, אך בעקבות סירובו שחררו אותו. אמנם, לדבריו, "דחפו והפחידו אותי ביריות בכדי שאני אסכים", אך גם אז אפשרו החיילים לעותר לשוב לביתו ולהמשיך בחייו. גרסה אחרונה זו, שגם בה אין כדי לבסס טענת פליטות, נשמעה מפי העותר בשלב מאוחר. רמז לגביה לא נשמע בשימוע שנעשה לעותר כשנכנס לישראל, גם לא  בכמה וכמה דיונים בבית הדין לביקורת משמורת, וגם לא בחלק הראשון של הראיון ב-RSDלפני ההפסקה. בנסיבות הללו, טען ב"כ המשיב, כי טענת העותר בדבר סכנת חיים שצפויה לו מועלית בעלמא ובאופן סתמי. יש דברים בגו.

11.       העותר טען גם על קשיים כלכליים, אך הסיבה העיקרית שבגינה הגיע לישראל היא חוסר רצונו להתגייס לצבא. לטענת המשיב, הלכה למעשה הפחד אשר אותו מתאר העותר בדבריו דומה במהותו לפחד שאותו חווים נערים רבים באופן טבעי בטרם גיוסם לצבא של המדינה שאליה הם משתייכים. אלא שפחד מסוג זה אינו מבסס טענת רדיפה בהתאם לתנאים הקבועים באמנה. טענה זו ניתן לקבל רק במקצת, שהרי לא דומה שלטון המגייס לשורות הצבא ילדים בני 11 לשלטון המגייס נערים בני 18, ולא דומה פחדו של זה לפחדו של זה. צבא המגייס בכפייה בנים ובנות בגילאים צעירים שכאלה, מלמד על נחיתותו הערכית, המוסרית, ועל פגיעתו בזכויות אדם בסיסיות. עם זאת, העותר היום שוב איננו ילד, יש לדון בעניינו כפי גילו, והוא בן 19. אכן, החשש מפני השירות הצבאי, וכן גם קשיים כלכליים, אינם מבססים טענה של רדיפה. העותר טען עוד כי באתיופיה מגוייסים לצבא רק אנשים ממוצא אורומו. ב"כ המשיבים הכחיש טענה זו והוסיף וטען כי קבלתה כורתת את הענף שעליו נסמך העותר, כי משמעותה היא שהצבא באתיופיה מורכב מחברי שבט אורומו בלבד, ואם כך הוא, כיצד זה יתכן שבני שבט האורומו נרדפים על-ידי חברי קבוצתם-הם?; מכל מקום, לא יכול להיות שהעותר נרדף על רקע אתני.

12.       ב-RSDנערכה תמצית הערכת מעמד הפליט לגבי העותר, וזו הייתה כי אין להכיר בו כפליט. ההערכה התבססה בין היתר על מקורות מידע מוסמכים שמסרו כי גיוס לצבא האתיופי הוא על בסיס התנדבותי ולזמן קצוב. לאור מיתון העוינות בין אתיופיה לבין אריתריאה צומצם היקף הגיוס לצבא. משך הזמן שבו חייב אדם לשרת בצבא עומד על 16 חודשים, מתוכם 4 חודשי אימון. העותר לא הוכיח כי ייפגע פגיעה חמורה כאשר ישוב למדינת מוצאו, ומשום שאין פחד מבוסס היטב, לא קמה לעותר טענת רדיפה. חששו של העותר מפני גיוס לצבא אתיופיה ומפני מוות במהלך שירותו, אינם עולים לגדר חשש לרדיפה על-פי אמנת הפליטים.

13.       על בסיס הערכה זאת ועל-סמך החומר שהונח לפניו, החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין לדחות את בקשת העותר למקלט (מכתב הסירוב מיום 28.1.10 מסומן כנספח ז' לתשובת המשיב). העותר ביקש לקיים בעניינו עיון חוזר. בבקשתו ציין כי אינו דובר את השפה האמהרית וכי הוא מעוניין כי הראיון ייערך בשפת האורומו. ביום 7.2.10 ניתנה חוות דעת ה-RSD. מסקנתה הייתה: "בהתייחס לתמליל הראיון ולאור הצהרותיו של מבקש המקלט עולה כי המערער ענה על השאלות אשר נשאל באופן ענייני וישיר, וטען בראיון כי הוא מפחד למות ועל כן אינו רוצה לשרת בצבא האתיופי. לפיכך, טען המבקש, הוא אינו יכול לשוב לאתיופיה. ניכר שלב טענתו ועיקר דבריו של המערער, עליהם הוא חוזר בערכאה זו, הובנו כהלכה ונבחנו בערכאה הראשונה, ולפיכך לא ניתן לקבל את טענתו לפיה דבריו במהלך הראיון לא הובנו כהלכה, או שבגלל קשיי השפה לא הצליח להסביר את הסיבה בשלה הוא מסרב לחזור לאתיופיה. הן מהראיון והן ממכתב הערעור עולה בבירור כי לטענת המערער, סירובו לשרת בצבא האתיופי יגרור אחריו עונש מאסר ולכן הוא אינו רוצה לחזור לאתיופיה. בנוסף, במכתב הערעור טוען המערער כי אין בידיו מידע חדש והוא חוזר על פרטי טענתו כפי שהציג אותה במהלך הראיון בערכאה הראשונה. לאור האמור לעיל, המערער לא הוכיח פחד מבוסס היטב וחשש לחייו אם יחזור לאתיופיה ולא הוכיח כי קמה לו טענת רדיפה על פי היסודות המנויים באמנת הפליטים" (נספח ט' לכתב התשובה). הוועדה המייעצת אימצה חוות דעת זו, המליצה לדחות את בקשת העותר, ובהתאם להמלצה החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין ביום 24.2.10 לדחות את בקשת העותר לעיון מחדש. בעקבות סירובו לחתום על תעודת מעבר אשר תאפשר את הרחקתו לאתיופיה, שוהה העותר עדיין במשמורת. נגד ההחלטה להרחיקו ולהחזיקו במשמורת הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בעמ"ן 37199-02-11 (כב' השופט אברהם יעקב). הערעור נדחה בפסק דין מיום 27.3.11. מעת דחיית בקשתו של העותר לקבלת מקלט ועד עתה הובא העותר לביקורת תקופתית על החזקתו במשמורת לפני בית הדין למשמורת. לאור סירובו לשוב לאתיופיה הורה בית הדין על המשך החזקתו במשמורת. למקרא הפרוטוקולים עולה כי העותר הבין את הנאמר במהלך הדיונים. הוא השיב באופן ענייני ועקבי לשאלות בית הדין ולא ציין קושי בתקשורת.

שיהוי

14.        העתירה הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת אסתר קובו) אשר החליט להעביר את הדיון לבית משפט זה, מטעמי סמכות שיפוט מקומית. העתירה מבקשת לתקוף החלטה מיום 24.2.10, והיא לוקה בשיהוי ניכר, כי הוגשה רק ביום 11.5.11. צודק ב"כ המשיבים בטענתו המקדמית על שיהוי. שנה ושלושה חודשים התעכב העותר בהגשת עתירתו, הרבה מעבר למועד הסטטוטורי. העותר מבקש לתלות את הסיבה לשיהוי בכך שלא היה מיוצג ולפיכך לא יכל לפעול להגשת העתירה. ב"כ המשיבים טוען כי עצם העלאת טענה זו מצדו של העותר הריהי חוסר ניקיון כפיים והתנהגות שלא בתום לב. כפי שעולה מהחלטות בית הדין למשמורת, העותר היה מיוצג עוד במהלך שנת 2009, וגם בשנת 2010 כשנדונה בקשתו לעיון מחדש, ורק מסיבות השמורות עמו לא פנה לבית המשפט לעניינים מינהליים במועד. בתחילה היה העותר מיוצג על-ידי עורכת דין מן הלשכה לסיוע משפטי. בהמשך לקחה על עצמה עמותת "אנו פליטים" את מלאכת הייצוג המשפטי של העותר. קודם לכן, ביום 24.3.10, חתם העותר על יפוי כוח ולפיו מינה את עו"ד ענת בן דור מן התוכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב לייצגו "בכל נושא הקשור לבקשתו למקלט בישראל ולשחרור ממשמורת". העותר זכה לייצוג, היטב ולאורך זמן, והניסיון להתגבר על השיהוי בטענה על העדר יצוג, הוא חסר תום לב. גם בעת שהמערער הגיש ערעור מינהלי כנ"ל נגד ההחלטה להרחיקו ולהחזיקו במשמורת, לא ראה להגיש עתירה לגבי ההחלטה שלא להכיר בו כפליט. אכן, כטענת ב"כ המשיבים, עתירתו של העותר נגועה בשיהוי כבד ביותר, דבר אשר מצדיק את דחיית העתירה על הסף; טענתו על העדר יצוג כסיבה לשיהוי, אינה אמת. הלכה למעשה, הדיון מעתה ואילך הוא לפנים משורת הדין. החלטתי לקיימו רק בגלל טענת הפליטות העומדת על הפרק ומשמעויותיה.